עשיתם הכול נכון. כל אחד יודע את השפה של השני, הפעולות קורות, ובכל זאת אף אחד לא מרגיש יותר אהוב. לזה יש שלוש סיבות.
זה קורה, וזה מבלבל מאוד: כל אחד יודע את השפה של השני, שניכם עושים את הפעולות, ובכל זאת אף אחד לא מרגיש יותר אהוב.
ואז המסקנה המהירה היא שזה לא עובד, או שזה שטחי, או שאצלנו זה מסובך יותר. לרוב זה לא נכון. לרוב יש סיבה, ויש שלוש כאלה.
אפשר לשפוך פנימה כל שבוע, ואם בין הפעולות הטובות יש ריבים שלא חזרתם אליהם, זה פשוט בורח החוצה. כל ריב שלא תוקן הוא חור קטן בדלי.
אין כמות של נתינה נכונה שמפצה על תיקון שלא נעשה.
וזה גם אומר משהו מעודד: אם זו הסיבה, לא חסרה לכם אהבה ולא חסרה לכם שפה. חסרה לכם שיחת תיקון אחת, על הריב האחרון, גם אם הוא היה לפני שבועיים.
״תחבק אותי״ זה לפעמים ״תעזור לי להירגע״. ״שב איתי״ זה לפעמים ״אני לא מצליחה להירגע לבד״. השפה היא הצורה. מתחתיה יש לפעמים בקשה אחרת לגמרי.
וזה משנה הכול, כי אותה פעולה בדיוק נוחתת אחרת כשמערכת העצבים כבר מוצפת. חיבוק ברגע רגוע ממלא. אותו חיבוק באמצע הצפה יכול להרגיש כמו לחץ.
יש שאלה שנייה שכמעט אף אחד לא שואל: מה עוזר לך להירגע כשאתה כבר מוצף?
התשובה לשאלה הזאת היא לפעמים שפה אחרת לגמרי מזו שסימנתם בתחנה 01. ושתיהן נכונות.
מה שמילא אותך לפני שנתיים הוא לא בהכרח מה שממלא אותך היום. אחרי לידה, אחרי מחלה, בתקופת עומס, אחרי מעבר דירה — השפה יכולה להתחלף לגמרי.
ואנחנו ממשיכים לתת בדיוק את מה שעבד פעם, ולא מבינים למה זה הפסיק לעבוד. זו לא נסיגה. זו זוגיות שמתקדמת בזמן.
זו בדיוק הסיבה שזו לא שאלה ששואלים פעם אחת.
ואם הדלי דווקא כן מתמלא ופשוט לאט, יש גם את זה. זו תשובה לגיטימית לגמרי.
רק השפות שסימנתם בתחנה 02 כ״חסר לי מאוד״. אלה היו הרעבות ביותר, וזה מה שמעניין לבדוק שוב.
גם התחנה הזאת נועדה לחזרה. אבחון נכון בחודש אחד הוא לא בהכרח האבחון של החודש הבא.