רוב הזוגות לא נופלים
בתחנה הראשונה

הם נופלים בשבוע השני. כשאחד עשה את שלוש הפעולות, והשני לא עשה כלום.

וזה כמעט תמיד קורה. לא כי מישהו לא רוצה, אלא כי לשניים אין את אותו קצב, את אותו לוח, ואת אותה יכולת לזוז בשבוע מסוים.

והמחשבה שמגיעה אז היא תמיד אותה מחשבה: ״אז אני היחיד שמשקיע כאן״.

אני לא הולכת להגיד לכם שהמחשבה הזאת לא נכונה. לפעמים היא מדויקת לגמרי. אני כן הולכת להגיד מה קורה איתה הלאה, כי משם יש שתי דרכים, והן מובילות למקומות רחוקים מאוד זה מזה.

לספור, או להמשיך

התחשבנות תמיד מרגישה כמו צדק. והיא כמעט תמיד מסתיימת בכך ששניכם מפסידים.

זה לא אומר
לוותר על עצמך

״להמשיך לתת גם כשלא מקבלים״ יכול להישמע כמו הוראה לבלוע ולהתמסר. זה לא זה.

ההבדל הוא במשפט אחד: מי שמוותר על עצמו שותק וממשיך לתת מתוך מרמור. מי שבוחר את הקשה אומר שקשה לו, וממשיך לתת מתוך בחירה.

אותה פעולה בדיוק. הבדל אחד: אם זה נאמר בקול או נבלע.

ואם עובר זמן, ואתם אומרים, ומקטינים, ושום דבר מהצד השני לא זז בכלל — זו כבר לא שאלה של שפות אהבה. זו שאלה אחרת לגמרי, ואת זה נכון לבדוק עם מישהו מבחוץ.

מה שאומרים
במקום לספור

שימו לב שיש בו שני חלקים, ושניהם חייבים להיות שם. הראשון שומר על הנתינה. השני שומר עליכם.

בלי החלק הראשון זו תלונה. בלי החלק השני זו הקרבה שקטה שתחזור בעוד חודש כמרמור.