ההתנגדות היא לא
סימן שטעיתם

זה קורה כמעט תמיד. יש רשימה, יש הבנה, שני הצדדים מבינים בדיוק מה צריך לעשות, ואז משהו בפנים נועל.

אני לא הולכת להתווכח עם אף אחת מהאמירות האלה. הן לא תירוצים. הן מרגישות אמיתיות לגמרי למי שאומר אותן.

אבל יש כאן בלבול אחד, והוא זה שעולה לזוגות הכי הרבה.

מאולץ זה לא
אותו דבר כמו מזויף

זיוף זה לעשות משהו שאין מאחוריו רצון. להעמיד פנים. לרצות. לסמן וי.

מאמץ זה לעשות משהו שיש מאחוריו רצון מלא, ופשוט עדיין אין מאחוריו הרגל. זה מרגיש מגושם, כי זה חדש.

כל עוד יש אהבה ורצון להראות אותה, אין כאן זיוף. יש יציאה מאזור נוחות.

פיזיותרפיה

כשמישהו עובר פיזיותרפיה כדי לחזור ללכת, התנועות שלו מאולצות ומכניות. הוא סופר צעדים. הוא חושב על כל תזוזה. זה נראה מוזר, וזה מרגיש לו מוזר עוד יותר.

ואף אחד לא אומר לו שהוא מזייף הליכה.

הוא בונה מחדש שריר שנחלש, כדי שיום אחד יוכל ללכת שוב בטבעיות.

זה בדיוק מה שקורה כשלומדים שפה זוגית חדשה. בהתחלה זה מבטא זר. אתם שומעים את עצמכם ולא מזהים את הקול. ואז, אחרי מספיק חזרות, זה נהיה הקול שלכם.

ורק שיהיה ברור: מבטא זר לא נעלם ביום. הוא נעלם בחזרות. וזו אחת הסיבות שהתרגול כאן הוא שלושה דברים קטנים בשבוע, ולא מהפכה אחת גדולה.

ומה זה עלה
לכם עד עכשיו?

לכל אמונה יש מחיר, וכדאי לדעת מה המחיר לפני שמחליטים להחזיק בה. החזקנו באמונה שאהבה צריכה לבוא לבד. מה קרה בינתיים?

לא להתחייב לכול.
להתחייב לדבר אחד.

ההתנגדות נשברת בפעולה, לא בשכנוע. ואף אחד לא משתנה כי הסבירו לו יפה.

אז לא מבקשים מכם להיות אנשים אחרים. מבקשים דבר אחד קטן, מתוך הרשימה שמי שמולכם כתב, שאתם מוכנים לנסות למרות שזה מרגיש מוזר.

לבחור את הקשה זה לא לוותר על עצמי. זה להחזיק גם את עצמי וגם את הקשר.